בפרק החדש של "חוכמת המעגל, חוסן אנושי בעולם טכנולוגי", אני חוזרת לרגע קטן שקרה לי לפני ארבע שנים ועדיין מלווה אותי עד היום. רגע שבו שלוש מילים פשוטות פירקו דקות של לחץ ובושה, ולימדו אותי משהו עמוק על זמן, על נוכחות ועל הדרך שבה אנחנו פוגשים את האנשים בחיינו. דרך הסיפור הזה אני מתבוננת על מה שאנחנו עלולים לפספס כשאנחנו מודדים את החיים דרך השעון. על הרגעים שבהם הילדים שלנו מבקשים מאיתנו נוכחות ואנחנו עונים "לא עכשיו", על ההבדל בין זמן שנמדד במספרים לבין זמן שמרגישים, ועל מה שטקס הקפה האתיופי יכול להזכיר לנו על קשר, נוכחות ומפגש אנושי. פרק על זמן במובן העמוק שלו. זמן לא רק כנתון טכני, אלא כמראה שחושפת איך אנחנו חיים, במה אנחנו מאמינים ואיך אנחנו פוגשים אנשים.