כוחה של ברכת שלום: על חיבור, משמעות והצורך הבסיסי שלנו בני האדם שיראו אותנו.
מה הצורך העמוק ביותר שלנו כבני אדם?
לפעמים התשובות הכי חשובות מסתתרות במקומות הכי פשוטים. במנהגים שכמעט נשכחו. בדברים שעשינו פעם, לפני שהעולם הפך למהיר כל כך.
בכפרים באתיופיה, כשאדם היה פוגש מישהו בדרך - לא משנה אם זה היה שכן או זר מוחלט - תמיד הייתה נשאלת אותה שאלה עתיקה: "אנדנת אדרשווך?"... איך ישנת?
לא סתם "שלום" חטוף. לא הנהון מנומס. אלא שאלה אמיתית. התעניינות כנה. רגע קטן של הכרה באדם שמולך.
והתשובה? תמיד, אבל תמיד, הייתה מלווה במילים "ברוך השם". כי סבא שלי היה אומר שברכת השלום היא דבר כפול - היא גם בשביל האדם, וגם בשביל אלוהים. שני חוטים שנשזרים יחד ליצור משהו שלם.
בעולם של היום, כשהמפגש עם זר ברחוב גורם לנו להוריד מבט או להיעלם מאחורי המסך, משהו עמוק הולך לאיבוד. אנחנו מפספסים את הרגע הקסום הזה - הרגע שבו שני אנשים זרים לגמרי מכירים לא רק בקיומו של האחר, אלא גם בקיומו של משהו גדול יותר משניהם.
בפרק החדש של הפודקאסט, אני מספרת על המנהג העתיק הזה, ואיך הוא מכיל בתוכו את המפתח למשהו שכולנו מחפשים - את הדרך לשמחה אמיתית. שמחה שנולדת מהחיבור העמוק בין ההכרה באדם שמולנו, לבין ההודיה על עצם היותנו כאן.
ואולי... אולי זה בדיוק מה שהעולם המהיר והמנוכר שלנו צריך יותר מכל.